האגיס
רינה קספשיק – ווילדאו,  אמא לתאומים עמית וגאיה

איך מבלים 3 חודשים בפגייה ובבית חולים?

למה רק אינקובטור אחד? אמורים להיוולד לנו תאומים. סיפורה המרגש של רינה על לידת הפגים עמית וגאיה,

 

זה קרה לפני שבעה חודשים. שבוע 32, זוגתי דנה מובלת לחדר ניתוח -לידת קיסרי חירום, ואני נשלחת לחדר ההמתנה, השעה 2:50 לפנות בוקר, אני יושבת לבדי חרדה וממתינה לבשורה. הזמן לא עובר, רק חצי שעה חלפו מאז הובילו אותה אל חדר הניתוח ולי זה מרגיש כמו נצח. מסתובבת בעצבנות בין מסדרונות חדר ההמתנה ומציצה לעבר פרוזדור חדרי הניתוחים בתקווה לראות את התינוקות שלנו מובלים אלי.

לפתע אני מבחינה במהומה, רופאים ואחיות רצים צועקים משהו האחד לשניה, איני מצליחה להבין מה קורה. בתוך כל המהומה הזו אני מבחינה באינקובטור אחד, רק אחד, תחושת עילפון וצמרמורת עוברים בגופי, למה רק אינקובטור אחד?! מה קורה פה?! אמורים להיוולד לנו תאומים, בן ובת! למה רק אינקובטור אחד?!

ואז זה קורה, האינקובטור מובל לעברי על ידי רופא צעיר ואחות, אני מביטה לעברם וממתינה לבשורה. גופי רועד, עיני דומעות, אני מרגישה שאני עוד רגע מתעלפת..ואז אני מבחינה בשני ראשים קטנים מבצבצים להם מתוך חיתולי הבד באינקובטור…הנה התאומים שלנו! שניהם! הכל בסדר, שניהם כאן! זה אינקובטור גדול, זוגי.

הצמרמורת והעילפון לאט לאט מתחילים להתפוגג להם ואני נושמת לרווחה…אבל רק לכמה שניות. מבטי מתמקד על בתנו גאיה ועיני מבחינות בכחלון בפניה…תחושת העילפון חוזרת אלי, אני מבולבלת, ולא מבינה מה קורה סביבי, הרופא הצעיר מבחין במבטי החרד וממלמל את המילים שלעולם לא אשכח "היינו צריכים להנשים אותה ועכשיו אנחנו צריכים לזוז מהר לפגייה".

מילותיו השאירו אותי בהלם מוחלט, גופי קפא, לא הצלחתי לזוז או להוציא מילה, שומעת רק את הרופא מפציר בי להזדרז כי צריך לזוז מהר לפגיה.

פגייה, הרופא מקיש קוד בכניסה והדלת נפתחת לקראתנו, אנחנו נכנסים ובין רגע מצטרפות אחיות ופושטות על האינקובטור. הכל קורה מהר, התינוקות שלנו נשלפים במהירות כל אחד לאניקובטור אחד ולחדר אחר. אני עומדת בחדר, גופי חזר לקפאון, תחושת העילפון מתחזקת יותר ויותר כאשר אני "צופה "במתרחש: אין ספור צינורות מתחברים אל בתנו הקטנטונת, צינור הנשמה (טובוס) נדחף אל תוך הראות , מחטים דוקרות את הידיים הקטנטנות, מוניטור לא מפסיק לצפצף ואי שם ברקע אני שומעת במעומעם את קולה של האחות: "תלכי למלא טפסים בקבלה ,אנחנו בינתיים נטפל בתינוקת שלך".

את בננו עמית לקחו לחדר אחר, חדר שבו שוהים פגים שבעיקר משקלם נמוך ולא נזקקים לטיפול נמרץ. בדרכי למילוי הטפסים, בדקתי לשלומו של הקטנצ'ק. הכל בסדר איתו, אמרו לי האחיות. נשמתי לרווחה, נחמה אחת, הקטני שלנו בסדר, הוא רק צריך לגדול קצת באינקובטור.

בזמן שכל זה מתרחש, אני עדיין לא יודעת מה קורה עם דנה זוגתי, אני עוזבת את הפגייה בצער ובחששות כבדים כדי לבדוק מה קורה לזוגתי. אני עולה לחדרי הלידה ושואלת לשלומה. אין משהו חדש, רק לאחר כ4 שעות מכניסים אותי לחדר התאוששות כדי שאפגוש אותה. עקב לידת החירום, זוגתי דנה נזקקה להרדמה כללית ולאחר מכן התקשתה לנשום בכוחות עצמה.

בשעות בהם בילינו בחדר ההתאוששות סיפרתי לזוגתי על התאומים היפים שנולדו לנו, כמובן שלא סיפרתי אף מילה על מצבה של גאיה, רק לאחר יום, כאשר דנה התאוששה ואושפזה במחלקת יולדות, סיפרתי לה על שהתרחש במהלך הלידה ועל מצבה של גאיה.

 

רינה והתאמים בפגיה

בלי ציפיות, בלי מחשבות, בלי שאלות: שלושה חודשים בפגייה ובבית חולים

למחרת הגענו לפגייה, בכניסה אנחנו רוחצות את הידיים לפי כללי החיטוי, מקישות את הקוד בכניסה, הדלת נפתחת באיטיות ואנחנו נכנסות, עוטות חלוקים סטרילים וניגשות בליווי אחות אל האינקובטורים. תחילה אל האינקובטור הראשון שבחדר טיפול נמרץ, האינקובטור של גאיה ששוכבת מחוברת לצינור הנשמה ,מוניטור ועוד צינורות נוספים. מראה מאוד לא פשוט, לא ככה אמורים לקבל תינוקות לעולם, אנחנו אמורות לשמוח כי נולדנו לנו תינוקות , אבל הקושי בלחוות את השמחה עצום. אין לדעת מה יביאו איתן הדקות והשעות הקרובות, האם גאיה שלנו תהיה בסדר? מתי היא תתחיל לנשום בכוחות עצמה,? מתי תתעורר ותפקח עינייים?  מה קורה איתה? שום דבר אינו ידוע באותם הרגעים, ובכל שאר הימים שיבואו אחריהם.

כך חולפים להם שלושה ימים והרופאים מסבירים לנו כי מצבה של גאיה שלנו מיתדרדר וכי יש לה חור בריאה שנוצר עקב ההנשמה בעת הלידה. החור בריאה המונע ממנה לנשום בכוחות עצמה. היא מחוברת לנקזים שמנקזים את האוויר שדולף מחוץ לראות. ככה מסבירים לנו הרופאים.

מהר מאוד הבנו כי לשאלות כמו" כמה זמן היא תהיה מחוברת למכונת הנשמה" או " כמה זמן היא תהיה עם נקזים עד שהחור ייסגר" אין מקום ואין זמן, נשאר רק לקוות שהכל יסתדר, לתת אמון ברפואה וברופאים ולחיות כל יום ביומו, בלי ציפיות, בלי שאלות ובלי מחשבות.

ביום ה-8 להיוולדם, בשעות הבוקר, התבשרנו בבשורה טובה, כי גאיה שלנו חזרה לנשום בכוחות עצמה, החור בריאה מתחיל להיסגר וכעת מצבה השתפר, "היא רק זקוקה לקצת חמצן" אומר לנו הרופא ולכן היא מחוברת ל"משקפי חמצן". לגבי עמית שלנו, התבשרנו כי היה לו קצת צהבת ובעוד יום הוא עובר לחדר "המחלימים" ולעריסה פתוחה ושכדאי לנו להביא לו שמיכת צמר מחממת.

רינה בפגיה

מעודדות מהבשורות המשחמות, נסענו למרכז קניות לקנות שמיכות חמות, לראשונה שמחנו קצת: הינה דברים מתחילים להסתדר: הקטנטונת שלנו מתחילה להראות סימני שיפור והקטנצ'יק שלנו מתקדם מהר.

בחרנו שתי שמיכות יפות וחמות, אחת לעמית ואחת לגאיה, חשבנו שכאשר היא תעבור לעריסה פתוחה כבר תהיה לנו שמיכה מחממת בשבילה. שמחות ובמצב רוח טוב, נכנסו לאוטו ויצאנו לכיוון בית החולים בחזרה,לפתע הטלפון מצלצל. דנה עונה ולפי הקול הרועד ומספר המילים המועטות אני מבינה שמשהו לא כשורה.

על הקו היתה הרופאה מהפגייה, התקשרה לבשר לנו כי חלה החמרה במצבה של גאיה והיא במצב אנוש וכי עלינו להגיע במהירות לפגיה לחתום על טפסי ניתוח. התבשרנו כי גאיה זקוקה לניתוח חירום מציל חיים. הסתבר שגאיה שלנו חלתה בדקלת נמקית של המעי (NEC), מחלה של פגים.

מחלת הNEC גורמת לנמק של המעי, לגאיה שלנו היה נמק נרחב ורופאים נאלצו לכרות חלקים גדולים של המעי הגס והדק ובשל כך גאיה לא אכלה ועדיין אינה אוכלת דרך הפה. גאיה מוזנת דרך זונדה ישירות לקיבה ובנוסף יש לה צנטר שדרכו היא מקבלת תמיסה להזדנה תוך ורידית, זה מה שלמעשה מחזיק את גאיה בחיים. היא היתה במצב אנוש מספר ימים, כאשר לאט לאט היא התחילה להראות סימני התאוששות, היא נלחמה.

פוקחת עיניים בפעם הראשונה

האחות בפגיה אמרה לנו: "הרופאים עשו כל מה שהם יכלו, זה הזמן שלכן לדבר אליה ולשכנע אותה להישאר איתכם ולהילחם כי יש לה על מה". וכך עשינו ,ימים ולילות ישבנו לצד האניקובטור שלה דיברנו אליה, שרנו לה והשמענו לה שירים. יומיים אחרי ניתוח מציל החיים, גאיה פקחה את עיניה היפות לראשונה והגיבה לקולות שלנו, זה היה הרגע הכי מרגש. גאיה תפסה את האצבעות שלנו חזק ובשארית כוחותיה סימנה לנו שהיא תלחם. ואכן היא נלחמה. מלחמה קשה ואכזרית שאותה היא נלחמת גם היום.

בשל מצבה הבריאותי , במשך כ 20 יום לא היה ניתן להוציא את גאיה מחוץ לאינקובטור. לא יכלנו להחזיק אותה. היו רגעים בהם גם ליטוף או החזקת יד לא התאפשרו היות וגאיה השתוללה וכל השתוללות כזו גרמה לצינורות שהיו מחוברים אליה להישלף. באחד מהימים גאיה כל כך הגיבה למגע ידינו שהיא כמעט תלשה את צינור ההנשמה, כל הסיטואציה היתה לנו כל כך קשה, כל מה שרצינו זה לחבק את גאיה חזק ולא להרפות, להקל אפילו קצת על כאבה וסבלה.

עם עמית זה היה אחרת, סוג של חוויה מתקנת. את עמית יכלנו להוציא ולאחוז ולקחת חלק פעיל בטיפולים שלו: קנגרו, מקלחות, החלפות חיתולים, מדידת חום. עמית היה האור שלנו בכל התקופה הזו, הוא  נתן לנו המון תקווה, בכל רגע שאחזנו בו, הרגשתי גם את גאיה דרך אותו חיבוק.

כוחו של חיבוק

כירורגית ילדים

לאחר חודש ימים גאיה כאשר היא שוקלת רק 2400 קילו הועברה מהפגיה למחלקת כירורגית ילדים להמשך טיפול. למעשה עברתי לגור עם גאיה בבית החולים למשך שלושה חודשים כאשר דנה זוגתי נשארה לטפל בעמית בבית. התפצלנו, ובתוך כל זה ניסינו לנהל חיי משפחה. הקושי היה בלתי נתפס.

במהלך אותן שלושת החודשים  גאיה עברה עוד שני ניתוחים: האחד ניתוח השקה של המעי (סגירת סטומה מהניתוח הראשון) ,בו ניסו לחבר לה את המעי כדי שיתחיל לתפקד והשני- ניתוח תיקון. היות והניתוח השני לא צלח וכל ההשקה של המעי התפרקה, גאיה שוב נכנסה למצב קשה ונזקקה לניתוח חירום בו שוב נאלצו לכרות חלקים נרחבים של המעי הגס והדק ולהוציא שתי סטומות חדשות (הוצעת קצה של המעי החוצה).

 

 

 

 

כתבות קודמותכתבות נוספות
קבלו עדכונים על כל מה שטוב לקטנטנים שלכם
הרשמו עכשיו
תגובות
אולי תאהבו גם את...