האגיס
אתי קרדוד, מאמנת עסקית

היום הראשון בגן

פעם ראשונה בגן - אתי קרדוד, מאמנת עסקית, מתארת את החוויות שלה כאמא מהיום הראשון בגן

רגלים של תינוק ושל אמא בצעדים ראשונים

הוא יבכה? יירגע מהר יהיה לו מעניין? איך הוא יסתגל. פעם ראשונה בגן וההתרגשות שלי מציפה. אני מעבר לדלת הסגורה והוא שם

היום  גיא נשאר בפעם הראשונה לבד בגן.

מפחיד.

יצאתי מהבית כולי דרוכה ומרוגשת, חזרתי 3 פעמים כי שכחתי בכל פעם משהו אחר מרוב בלבול… שכחתי אפילו את התיק שלו (!?)

הגענו לגן, התיישבתי בפינה מבודדת כדי שגיא כמה שפחות יתייחס אלי וצפיתי במתרחש.
כל בכי של תינוק אחר קרע את ליבי, חשבתי האם גיא יבכה זמן רב ולא ייגשו אליו? האם יהיה לו קשה לישון? האם יקבל מספיק אהבה ותשומת לב? המון חששות…

בעיקר פחד שמשהו מכל זה יעשה נזק ממשי למי שהוא- יצור מופלא מלא בטחון, חופש ושמחת חיים. פחד שהוא יאבד ולו גרם מכל אלו. לא יכולה לשאת את המחשבה…

אחרי כמעט שעה הגננת אמרה לי ללכת. "יאללה, מספיק. הוא יהיה בסדר. נדאג לו יפה".
בלי לשים לב היא פשוט משכה אותי החוצה ופתאום קלטתי שאני מעבר לדלת והיא סגורה. והוא שם.
לא חיכיתי לשמוע אם הוא בוכה. ידעתי שזה סתם מיותר. אם הוא יבכה ינחמו אותו והוא יירגע. גיא ילד עצמאי, הוא לא בוכה הרבה, הוא מסתגל מהר, יהיה בסדר. סמכתי עליו ועלי והלכתי.

כשהגעתי הביתה, בעלי ישר שאל איך היה וסיפרתי. חשבתי שכבר כל זה מאחורי, שהנה- אני עושה את זה וזה עובר ממש בסדר.
ואז הוא שאל: "אמרת לו שלום כשהלכת?"
וואו! כמו בוקס בבטן! פתאום קלטתי שלא אמרתי לו שלום. פשוט נעלמתי לו. איך עשיתי את זה???
במשך השעה שהייתי בבית, ממתינה לשעה 11:00 כשאלך לקחת אותו, ייסרתי את עצמי, ספרתי את הדקות, חיכיתי שהזמן יעוף. לא ישבתי לרגע… רק חשבתי איך הוא ירגיש כשפתאום יקלוט שאמא נעלמה. חוויית נטישה.

ואני, איך דווקא אני עשיתי את זה? אני שתמיד מקפידה שמי שהולך יאמר לו שלום, שמסבירה שהוא מבין הכל ושהוא מחפש אותם אחר כך, שתמיד נפרדת בחיבוק ונשיקה ו"אני אוהבת אותך". איך זה קרה לי? שכל כך מודעת להשפעות של כל זה על האמון שלו בעולם ועל הבטחון שלו…

פעם ראשנה בלי אמא

פעם ראשונה בלי אמא

ואז הבנתי- נתתי למישהו אחר לשלוט ולהשפיע על איכות החיים שאני רוצה עבורי.
חזק! תובנה חזקה ביותר
נתתי לגננת לרגע לבלבל אותי, להוציא אותי ממיקוד. הרי אני יודעת איזו אמא אני רוצה להיות, מה חשוב לי לבטא, מה חשוב לי לתת לילדיי. אין לי גרם של בלבול בכך, ובכל זאת, ברגע אחד של התרגשות נעלם כל מה שאני יודעת ובוחרת בו. איבדתי את עצמי לרגע.

וזה כאב. לקלוט שאיבדתי את עצמי. לקלוט שיש רגעים בהם אני מאבדת את הנאמנות שלי אלי. פה זה קרה בהיסח דעת, מתוך התרגשות ומתח גדול, אבל איפה המקומות בהם אני מאבדת את הנאמנות אלי פשוט כדי לרצות מישהו אחר או כי לא נעים או כי אני מפחדת… וואו!

כשחזרתי ב11:00 גיליתי שגיא שיחק ולא בכה בכלל, לא שם לב שהלכתי. בשלב מסוים התעייף ונרדם. ישן שעה וחצי.

כשהתעורר לקחתי אותו ונתתי חיבוק גדול, בוחנת את התגובות שלו, כאילו לבדוק אם יצרתי נזק, אם הוא התקלקל ולו בקצת…

אני אוהבת את צ'וקו שלי. לא היתי רוצה שישתנה. שיישאר בדיוק בדיוק כמו שהוא עכשיו.
ולרגע, אני גם מבינה שזה בלתי אפשרי.. צ'וקו שלי עוד ישתנה אלפי פעמים, ואני לא יכולה לשלוט בזה. הדבר היחיד שאני יכולה לשלוט בו הוא מה שאתן לו כשאני איתו.

מעבר לזה עלי לבטוח בעצמי ובו שהוא יעשה את הבחירות שלו ויעצב את מי שהוא כאדם. לבטוח שהכלים שאתן לו יעזרו לו לבצע בחירות שהכי מתאימות לו. לבטוח שאני מסוגלת לגדל ילד בריא, חזק, מלא בטחון, חופשי, סקרן, חכם, מצחיק, שמח, חוקר, אוהב וכיפי. את השאר אשאיר לו.

כמה תובנות… רק שעה בגן… מעניין מה מחכה לי מחר

הכותבת, אתי קרדוד מאמנת אישית ועיסקית, מלווה נשים להצלחה עיסקית

כתבות קודמותכתבות נוספות
קבלו עדכונים על כל מה שטוב לקטנטנים שלכם
הרשמו עכשיו
הגעתם לרכיב תגובות של פייסבוק, אם ברצונכם לדלג עליו לחצו כאן
תגובות
מעבר לאזור התוכן, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + z