לכולנו חשוב שהילדים שלנו יהיו מוצלחים ומצליחים. שיגשימו את החלומות שלהם, מה שישפיע על האושר שלהם. כולנו מנסים לעודד ולחזק, לדחוף וללמד, כדי שהפוטנציאל ימומש. אבל כמה מאיתנו באמת יודעים מה הילדים שלנו אוהבים? מה באמת מענין אותם? אם היינו מאפשרים להם ללמוד, לחוות כל דבר שבעולם, במה הם היו בוחרים? האם זה בחוג בו הם נמצאים כעת? האם זה במשחקים שיש להם בבית? בפעילויות שאנחנו עושים יחד?
הגיע אליי זוג הורים לשלושה ילדים. הבכורה מעדיפה בכל זמן נתון לרקוד ולשיר, במקום ללמוד. "היא לא מצליחה בכלום, בכל פעם שיש לה שיעורים ואנחנו יושבים איתה, היא מתקשה. במקום זה היא מעדיפה כל היום לעשות לנו בבית הופעות וריקודים."
אז למה לומר שהיא לא מצליחה בכלום? היא ממש מצליחה בשירה וריקוד. היא גם משתפת את ההורים בקושי שלה, מוכנה לקבל עזרה בהכנת השיעורים. לעזור לה בלימודים זה נפלא וחשוב. אין ספק. אבל במקביל חשוב לכבד את הרצון שלה, את האהבה והכשרון שלה. לתת זה מקום, לעודד, לאפשר את זה ובמקביל להעריך את זה. כשאנחנו מתמקדים בטוב, בחיובי, הוא גדל ומתעצם. חשוב לשים לב לכך. במקביל, כדי לעזור לילדים שלנו לממש את הפוטנציאל שלהם, יש לתת להם מקום לטעות ולמצוא את הדרך הנכונה. במקרה המדובר, נכון יהיה לעזור לילדה לפתח את יכולת השירה והריקודים, אם היא מעוניינת בכך ובמקביל, להעצים אותה בכל הקשור ללימודים. להיות שם בשבילה כשקשה לה ולהביע אמון ביכולת שלה. מכל טעות, אפשר ללמוד ולגדול ולכן אל תחששו מזה. במקום לעטות ארשת עגומה על פניכם בזמן שיושבים להכין את שיעורי הבית, הביטו בעיניים במבט רך ואוהב, מבט מלא אמון והערכה. לכל ילד יש קצב ויכולת משלו עלינו לכבד את זה.
אז אחרי שהתחברנו לילדים שלנו, הבנו או גילינו מה הם באמת אוהבים לעשות, אפשרנו להם לממש את עצמם ובמקביל קיבלנו את החולשות, חשוב לא להכניס אותם לתבניות. לא מעט אני נתקלת בהורים שכל כוונתם היא לעודד את ילדם, להעלות את הבטחון העצמי שלהם, אשר משתמשים בהגדרות שונות: גאון, אלוף, זמר, מבריק, מהממת,כשרונית, דוגמנית ועוד…. כשאנחנו מגדירים את הילדים שלנו בשמות תאור שונים, אנחנו בעצם מורידים מערך ההישג שלהם. נותנים שם כללי למשהו מאד מסויים שהם עשו. אם למשל הבן שלי כתב סיפור מרתק והתגובה שלי אליו היא, מדהים! מה זה אומר לו? מה הוא מבין מזה? הרבה יותר חשוב עבורו לשמוע מה הסיפור שלו גרם לי. לאילו רגשות, תחושות, מה אהבתי בו. על איזה צורך הוא ענה לי. על פי התקשורת המקרבת של מרשל רוזנברג הנפלא, יהיה לבן שלי הרבה יותר נעים לשמוע משפט כגון: הסיפור שלך היה מאד מעניין, מרתק, כשקראתי אותו הרגשתי שאני נסחפת לעולמות אחרים/הנאה גדולה/התרגשות/מתח (או כל רגש אחר שעלה בכם..) אלה היו כמה דקות של כיף עבורי. בעזרת המילים האלה, תתקבל תחושה הרבה יותר מספקת. ההרגשה תהיה אחרת.
כאשר אנחנו משתמשים במילים כלליות, במחמאות כגון כל הכבוד! יפה מאד! אנחנו עלולים שלא במתכוון, לגרום לילדים שלנו לעשות מעשים שונים כדי לזכות "בפרס" במילה טובה. ואז מטרת המעשה מאבדת את המשמעות האמיתית. ילד ששומע מילים כאלה, עלול לעשות פעולות שונות אך ורק בשביל המילה טובה. לא בשביל עצמו. לא מתוך הלב. וכשפעולה נעשית לא מתוך הלב, היא לא תחזיק מעמד זמן רב. היא לא מעניקה משמעות. לדוגמא, כשאני מבקשת מהילדים שלי לעזור לי לסדר את חדר המשחקים, את הסלון, להביא משהו עבורי וכשזה מתצבע, אומרת , יופי, כל הכבוד שעזרת לי. הם לא באמת מבינים מה הם עשו. כמה זה היה חשוב עבורי. אז למה לא לומר להם? למשל:"החזרת את כל הצעצועים למקום, הבית ממש מסודר עכשיו ולי יש פחות עבודה. אני ממש שמחה!"
זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לחלק מחמאות לילדים שלנו , להיפך, זה מצוין, גם לומר כל הכבוד, מדהים ונפלא. כל עוד לא נשכח להתייחס להצלחות שלהם בצורה כזו שתתן להם ערך נוסף. לומר תודה באופן שיבהיר להם מה הפעולה שלהם עשתה. לקרוא לילד גאון, עלול להכניס אותו למקום שבו הוא מפחד לאכזב, שהוא חייב לעמוד בציפיות כי הוא הרי גאון ואם הוא לא מצליח במשהו, לא עובר איזשהו מבחן, האדמה עלולה לרעוד תחתיו. ילד עם מעט בטחון, עלול לראות בכך כשלון גדול ולכן שימו לב האם אתם מכניסים את הילדים שלכם לתבניות כאלה או מאפשרים להם לתמרן בין תחומי עניין שונים ולגלות מי ומה הם באמת.
נקודה אחרונה אותה אני רוצה להעלות קשורה לפעוטות, לילדים קטנים יותר שמתחילים לגלות את הפוטנציאל הטמון בהם. נקח דוגמא של פעוט המנסה לבנות מגדל של קוביות. פעולה שכמעט כל ילד התנסה בה, נכשל בה וזעם עליה. נסו לחשוב מה אתם עושים כשהילד שלכם לא מצליח להערים קוביה על קוביה או כשהמגדל מתמוטט? האם ממהרים לומר "לא נורא" או לבנות עבורו? כדי לעזור לקטנטנים שלנו לממש את הפוטנציאל שלהם, אפשרו להם לטעות, ללמוד ולנסות שוב. אל תתפתו לעשות עבורם. מזה לא לומדים דבר. הכילו את הקושי או הכעס שלהם באותו רגע. לא על ידי ביטול: "לא קרה כלום" ולא על ידי פתירת הבעיה עבורם. תנו להם לנסות שוב ושוב, גם אם זה לא מצליח. באופן הזה הם ישמעו כמה דברים, האחד הוא שסומכים עליי ועל היכולת שלי. אז כנראה שאני יכול והשני הוא שמכבדים את הקושי שלה. את התחושות שלי. אותו הדבר נכון גם לילדים הגדולים. בכל תחום. ספורט, לימודים, חברתי ועוד.
לסיכום, היו שם עבור הילדים שלכם, הכילו את הקשיים שלהם והתחושות שעולות בעקבותיהם, כבדו אותם, היו קשובים לרצונות ולצרכים שלהם ודאגו לומר ולהראות להם עד כמה הם חשובים לכם. כל אלה יאפשרו להם למצות את היכולות שלהם, לממש את הפוטנציאל שלהם הכותבת ליאת רוקח זמרוני.
