האגיס
מערכת האגיס

כוחו של חיבוק

בהתחלה הם פשוט חיים בתוך החיבוק שלנו, מתערסלים ונרגעים. לאט לאט החיבוקים משתנים אבל הם תמיד שם מלאי משמעות.

סיון קלין ובנו בחיבוק

 

לפני חודשיים בדיוק בנו נכנס לגן. בגיל שנה ושמונה חודשים עזב את הבית. ״מאוחר מדי״, ״ילד צריך לגדול בחברת ילדים״, ״מי מכניס ילד לגן באמצע שנה״. כבר שמעתי הכל. אין לי איזו משנה סדורה ומכוונת אבל תכננתי להכניס אותו למסגרת רק בגיל שנתיים. בספטמבר.

למה? כי רציתי שיכנס לגן כשיוכל לספר לי מה עבר עליו (הילד בונקר, היה שורד שבי סורי בלי לגלות דבר. בנים) ובעיקר רציתי שימשיך לקבל את החיבוק הגדול, האישי, שקיבל מהרגע שנולד. הרי חיבוק זו לא רק החיבוק. הוא כולל בתוכו גם את המגע, הליטוף, הנחמה שאמא יכולה להציע (גם לעצמה לפעמים). והם הרי נולדים בדיוק בגודל המושלם לחיבוק. מכורבלים, חמימים ומעורסלים. המחובקים המושלמים.

אבל פתאום גיליתי שאני בהריון ואמורה ללדת תחילת שנה הבאה. חלק ממערך השיקולים היה לא להכניס יותר מדי שינויים לחיי הילד הרך הזה. בחודש אחד, גם גן חדש וגם אחות חדשה הרגיש כמו גם אחד יותר מדי. החלטנו שיהיה הכי נכון עבורו ועבורנו להתחיל את השנה כבר עכשיו באפריל.

ובחיים כמו בחיים, אין מוקדם מדי ואין מאוחר מדי, אנחנו מתכננים ודברים קורים אחרת. על זה נאמר נסתרות ונפלאות דרכי האל ונפלאה גם מיקי הגננת. איזה גן, איזה צוות ואיזו מבשלת! נקודת אור בתקופה של חדשות נוראיות מחלק מהגנים.

אני חושבת שההסתגלות שלנו הייתה ועודנה הארוכה בהיסטוריה (למען האמת ההסתגלות שלי. הוא נדמה שהסתגל מהר מדי). למעלה מחודש הגעתי איתו יום יום לגן ונהנית מהלוז של הגן בעצמי. ארוחת בוקר, משחק בגינה, ארגז חול, מקלחת, ארוחת צהריים (כן מתקלחים אצלנו בגן). לא תמיד נהניתי, לא פעם חזרתי הביתה לבן זוגי מתלוננת שמאוד שיעמם לי בגן, וממנו קיבלתי חצי חיוך מגחך, "מזל שמשעמם לך את יודעת.. את לא ממש בגיל".

ראיתי איתו בעיניים את החששות ואיך שכולם זרים. מרחוק השקפתי על הניסיונות הראשונים בחצר הגרוטאות. אף אחד לא שמע בהתחלה את מה שביקש. אם זה יד או עזרה להיכנס למכונית בגינה. הייתי יוצאת בריצה מתוך הגן לגינה כדי לעזור לו לטפס כי רק אני הכרתי את הקול וידעתי למה הוא מתכוון שהוא אומר ידי או אדת (הבנתם?). עד אז טיפל בו אדם אחד ששמע וידע את כל צרכיו, ופתאום הוא אחד מקבוצה. הוא לא יודע להשמיע את עצמו. הוא צריך ללמוד איך להסב את תשומת ליבה של הגננת.

בהסתגלות בגן חוץ מעזרה ממשית שיכולתי לתת, מצאתי את עצמי בעיקר מנחמת ומבינה לליבו. מלטפת מחבקת מנשקת נוגעת, מציעה נחמה בעולם החדש שיוצר לעצמו ונוכחת כדי לתת לו ביטחון. להבין שהגן הזה וכל הזרים מסביבו יהפכו בכל יום שעובר לקרובים ומוכרים יותר.

פתאום הבנתי שהתינוק שלי גדל והכוח של החיבוק שלי גדל יחד איתו. וככל שגדל אני לומדת איך ומתי לחבק וגם איזה מגע הוא צריך. גם הצרכים משתנים.

כי לפני שנתיים שהבאנו את הגור הקטן הזה הביתה הוא ממש חי אצלנו בידיים. בתוך חיבוק אינסופי שהלך והתרחב. מערסול תמידי לליטופים ומנשאים נדנודים ונדנדות. וככל שגדל, המגע השתנה וגדל איתו. כשהתחיל לזחול כבר לא היה זקוק יותר לערסול וכשהתחיל ללכת גם לא רצה ממש את הנדנוד.

פתאום יש חשיבות אחרת למגע. ברגע אחד  אני מבינה שאני מחבקת כדי להשרות ביטחון. מתקרבת כדי להיות נוכחת, מלטפת כדי להזכיר שאמא כאן תמיד אוהבת.

תוך כדי ההסתגלות הארוכה בגן גם למדנו איך להיפרד. לראשונה בחיי המילה פרידה לא מבהילה ומבעיתה. להיפך, אפילו בנו יודע שבבוקר נפרדים מאבא ומאמא בגן. והוא עושה את זה די בחיוך. ברוב הפעמים. וגם הפרידה בבוקר מלאה במגע. לא תמיד חיבוק. בנו עוד לא ממש חביק. עדיין לא מתמסר ממש לעניין הזה. אבל נשיקה והמון ליטופים זה חלק מהשגרה כשנפרדים.

אני מרגישה שיש לי אחריות בחיבוק ובמגע הזה. שאני אמורה לדעת לספק גם את הצורך הזה כפי שאני מספקת מגוון רחב של צרכים בסיסים אחרים. כמו שאני דואגת שלא יהיה רעב, לקחת אותו לרופא, שישן טוב, שיהיה לו חם בחורף ובגדים נקיים ללבוש כך אני מרגישה שכל מגע שלי בונה בו עוד נדבך עמוק בתוך הנפש הקטנה והיפה שלו.

ויש כל כך הרבה סוגים של חיבוקים ונגיעות-

יש ליטופים של הירדמות, ומזמוזים של בוקר ונשיקות גדולות וכיווצ'וצים וחיבוקים אינסופיים.

אז בנו כבר חודשיים בגן. אם תהיתם, רק לאחרונה וגם לא תמיד, נשאר לישון עם החברים. (הסתגלות ארוכה כבר אמרתי?)

המציאות לא דומה למה שהיה כשהתחלנו. כל סייעת וגננת בגן יודעת בדיוק את צבע הקול שלו, מכירה בדיוק את הטון שמבקש משהו ושומעת אותו מהקצה השני שנזקק לעזרה.

הגן כמו בית בשבילו ואף אחד לא זר לו. וגם שם יש מגע לשמחתי והרבה. ולא רק של הצוות. הילדים הקטנים האלה כל כך חמים וחכמים. הוא הכי קטן בגן וכל הילדים מחבקים ומנשקים אותו בלי הפסקה. כי ככה הם יודעים. ככה גדלו.

ובנו בכלל בטוח שחיבוק עוצר בכי או כאב של נפילה.

כי לחבק זה לא רק סימן לחיבה.

זה מגע מוחלט של שני אנשים באופן כמעט שווה.

ולחיבוק יש סגולות נכתב על זה כבר הרבה.

אני חושבת שחיבוק הוא בין המחוות היחידות ששני האנשים ששותפים לו מקבלים את אותו אפקט. זה מרגיע, מוריד לחץ דם ומפחית לחצים. מדכא לחץ נפשי ומשחרר הורמונים שמקושרים לאהבת אם.

אז תתחבקו ותחבקו.

מתוך הא

 

כתבות קודמותכתבות נוספות
קבלו עדכונים על כל מה שטוב לקטנטנים שלכם
הרשמו עכשיו
הגעתם לרכיב תגובות של פייסבוק, אם ברצונכם לדלג עליו לחצו כאן
תגובות
סגירה

תשאירו מייל ונדאג לעדכן אתכם בהטבות, קופונים בלעדיים ותכנים שווים במיוחד!

תמונת תינוק
במתן המייל הנך מאשר/ת קבלת עדכונים, פרסומים והטבות ממגוון מותגי קימברלי-קלארק ישראל בע״מ באמצעות מיילים. ניתן להסיר את פרטיך מהרשימה בכל עת.

איזה כיף שהצטרפת אלינו

נשמח להכיר אותך טוב יותר כדי שכל ההטבות והתכנים שנשלח יהיו מותאמים אך ורק עבורך!

תמונת תינוק
-
תאריך לידה של התינוק
במתן הטלפון הנך מאשר/ת קבלת עדכונים, פרסומים והטבות ממגוון מותגי קימברלי-קלארק ישראל בע״מ באמצעות הנייד. ניתן להסיר את פרטיך מהרשימה בכל עת.
תמונת תינוק

עכשיו אנחנו מכירים!

שלחנו לך מייל

במידה והמייל אינו מגיע, בדקו בתיבת דואר

הזבל וסמנו את האגיס כדיוור בטוח

מעבר לאזור התוכן, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + z