האגיס
כרמית

רגעים קטנים של אושר: לידת התאומים

מוניטור, סטורציה, אינקובטור. במקום ללמוד על חיתולים וחיבוקים, כרמית לומדת על החיים בפגייה. 22 ימים של חששות, תפילות וציפייה לחזור כבר הביתה.

התינוק של כרמית בפגייה

"אני שמח לבשר שיש לכם תאומים!"
מה? תאומים? לי? איך? אבל אין לנו במשפחה בכלל! אתה בטוח? תבדוק שוב שנייה.

הריון תאומים מוגדר כהריון בסיכון בשל ההסתברות הגבוה של לידה מוקדמת שעלולה להסתיים בלידת פג (תינוק שנולד לפני שבוע 37). זה הריון שכרוך בהמון בדיקות, אשפוזים ומעקבים.
בשבוע 34 הגעתי למרפאת הריון בסיכון שם הייתי מבקרת אחת לשבועיים. באותו ביקור הפרופסור אמר לי במבט מודאג: "התאומים שלך הפסיקו לגדול לך ברחם, אני מפנה אותך לאשפוז דחוף שם יחליטו מה לעשות".

אני זוכרת שבאותו רגע הייתי מוצפת בכל כך הרבה תחושות: כמו פחד, אשמה, תסכול, כעס, עצבות ועייפות. כל כך השתדלתי בהריון הזה, לא פספסתי אף בדיקה, אכלתי גם כשלא היה לי תיאבון, רק כדי שהילדים יגדלו ויתחזקו לי ברחם, ובסופו של דבר הם לא גדלים מספיק טוב.

הגעתי למחלקת הריון בסיכון, שם הייתי במעקב גדילה, מחוברת למוניטור רוב היום, קיבלתי זריקות צלסטון שאמרות לעזור בהבשלת הריאות של העוברים למקרה שייוולדו לפני הזמן, בדיקות אולטרסאונד כל בוקר והערכות משקל שכל בדיקה כזאת גרמה לי להתרגשות ופחד כאילו הולכים ליילד אותי באותו הרגע.
בשבוע 35 בדיוק, נקבעה לי הערכת משקל שבהתאם לתוצאותיה יוחלט מה לעשות, האם יהיה אפשר למשוך את ההיריון עוד ימים או שצריך כבר ליילד ולהוציא אותם החוצה כדי שיכלו "לגדל" אותם בחוץ ולספק להם את מה שהרחם שלי לא הצליח לתת להם. לא הרגשתי מוכנה ללידה, לא הרגשתי מוכנה להיות אימא, פשוט רציתי לחזור הביתה, לברוח ולישון.  אבל לחזור הביתה נשמע לרופאים כמו בדיחה טובה.

יום הבדיקה הגיע ואחרי המתנה מורטת עצבים, קיבלנו את התשובה שלפי תוצאות הערכת המשקל הרופאים ממליצים באופן חד משמעי ללדת היום ושלא כדאי לחכות אפילו לא עוד יום נוסף מכיוון שיש עיכוב גדול בגדילה ויש חשש למוות תוך רחמי.

זו הייתה בשורה מעורבת ברגשות שונים, מצד אחד: אני רוצה שימשיכו להיות אצלי ברחם כמה שאפשר אבל מצד שני, כבר כל כך עייפתי מההיריון הקשה, מהבדיקות, מהפחד, מהדאגה לילדים ולבריאות שלהם ורק רציתי כבר להיות אחרי הלידה בבית עם הילדים, כשכולנו בריאים ושלמים.

לידה מרגשת

אחרי לבטים ובעצתם של הרופאים נשלחתי לניתוח חירום באותו היום. הרגע הזה כשאת שוכבת על מיטת הניתוחים, כולך רועדת ולא מקור, כל כך הרבה אנשים מקיפים אותך, את חשופה כולך, חיצונית ופנימית, ואת רק רוצה לסיים, את רוצה לעבור את זה. כיוון שהניתוח שלי הוגדר כניתוח חירום, לא התאפשר לבעלי להיכנס וללוות אותי במהלך הניתוח מה שהעצים את תחושת הפחד והחשש.

הצוות היה מדהים, העניקו תחושה מרגיעה ועוטפת, אבל עדיין, זה פחד שקשה לי לתאר במילים.
בחרתי להישאר ערה בזמן הניתוח, כך שרק פלג גופי התחתון מורדם כי רציתי לשמוע את הבכי הראשון של הילדים שלי. עם כל האכזבה שלא התאפשר לי להגשים את החלום ללדת בלידה טבעית בשבוע מתקדם, רציתי לפחות לזכות לשמוע את הקול שלהם כשהם מגיחים לעולם בפעם הראשונה.

הראשונה שיצאה זו הבת. איזו התרגשות!!! והיא בוכה!!! היא כל כך קטנטנה. היא שקלה 1.6 קילו ובשל המשקל הנמוך והמצב שלה, לא ניתנה לי האפשרות לחבק או לנשק אותה, היא מיד "נחטפה" על ידי רופאת הילדים להמשך טיפול בה והמנתחים המשיכו במלאכת הניתוח כדי להוציא את התינוק הבא.

לאחר שתי דקות נשמע קול בכי נוסף, וזה היה הבן, שנולד במשקל 1.5 קילו. וגם הוא מיד נלקח על ידי הרופאים לצורך טיפול בו. ביקשתי לראות אותם, והצוות המדהים נתן לי לנשק אותם לשנייה שאתה אזכור כל חיי ולאחריה הם הוכנסו לאינקובטורים ונלקחו במהירות לפגייה.

אחרי לילה מלווה בכאבים, התאוששותי מהניתוח וקמתי מהמיטה, בקושי עיכלתי את כל מה שקרה, ואת כל הטלפונים וההודעות, וההלם! (כי לא סיפרנו לאף אחד שיש לנו תאומים, רצינו לעשות הפתעה ואפשר לומר שהצלחנו בגדול).
הדבר הראשון ששאלתי את האחות במחלקת יולדות זה: "היכן נמצאת הפגייה?" בליווי בעלי, הגעתי בפעם הראשונה לפגייה שהייתה ממוקמת כמה קומות מתחת למחלקת יולדות, מה שבדיעבד היה לטובתי כי כך הייתי מוכרחה לקום וללכת, דבר שעוזר ומקדם את תהליך ההחלמה מהניתוח.

 

חשיבות המגע והחום גם כשהם באינקטבטור

כשנכנסתי לראשונה לפגייה הסתכלתי מסביבי וראיתי המון אינקובטורים בתוכם נמצאים עוברים קטנים, הם אפילו לא נראו כמו תינוקות. הילדים שלי היו ממש בכניסה. בתוך האינקובטור הראשון שכב התינוק שלי "לביא", הוא היה ערום עם טיטול בלבד ומחובר לאינספור צינורות: זונדה להאכלה, עירויים בשתי הזרועות למתן נוזלים, מוניטור העוקב אחר הדופק וסטורציה – מכשיר שתפקידו לעקוב אחרי ריווי החמצן בדם ומספר הנשימות. ממש לידו באינקובטור השכן שכבה לה שירה המתוקה, גם היא ערומה פרט לחיתול ומחוברת להמון צינורות.
ניגשה אלינו האחות שטיפלה בילדיי וקיבלה את פנינו בפנים מאירות, היא הסבירה על המצב שלהם, על הטיפול הצפוי בהם, משך הזמן המשוער שלהם בפגייה ועל ההתקדמות שהושגה עד כה. היא גם הסבירה על החוקים של הפגייה כמו למשל: חיטוי ידיים ולבישת חלוק סטרילי לפני ואחרי מגע עם כל תאום, להוריד טבעות ושעון וכו' אבל החוק שאתו היה לי הכי קשה הוא החוק שפרט להוריי התינוק אף אחד אחר אינו רשאי להיכנס לפגייה ולראות את התינוקות, ואני כל כך רציתי שההורים שלי יראו אותם.

אני מסכימה עם החוקים האלה ועם המחשבה שעומדת מאחוריהם, כיוון שמדובר במחלקת טיפול נמרץ יילודים, וכל אדם שנכנס עלול להביא יחד אתו חיידקים וזיהומים. התינוקות עצמם כל כך קטנים ופגיעים עם מערכת חיסונית חלשה. ועדין, אימא טרייה אחרי ניתוח קשה שמוצפת בהורמונים לא תמיד חושבת על הנימוקים לחוקים.

הוצפתי בכל כך הרבה מידע: שעות ביקור, שעות האכלה והחתלה, ימי מקלחת, שעות ביקור רופאים, שעות החלפת משמרות, איך שואבים, היכן נמצא חדר שאיבות ועוד ועוד. אני זוכרת שלא ידעתי מה לעשות, רציתי שמישהו יסביר לי מה אני אמורה לעשות עכשיו. לגעת בהם? אבל הם כל כך קטנים! אולי לשאוב חלב? או לאכול קודם כדי שבכלל יהיה חלב?

חשיבות המגע

אחרי התלבטות קלה, ניגשתי לאחות וביקשתי להרים אותם. היא ענתה שזה עוד מוקדם מידי והם עדיין מאוד פגיעים וקטנים, אבל אני יכולה להכניס את הידיים דרך האינקובטור וללטף את ראשם וגופם, וכך עשיתי. היא גם הסבירה לי את חשיבות המגע והחום לתינוק הפג ועד כמה זה תורם להתקדמותו הבריאותית.

אני חייבת לציין שההתחברות הראשונית לילדים לא הייתה טבעית עבורי, לא עיכלתי שאני האימא שלהם ושאני אחראית עליהם. לא הרגשתי פרץ אהבה מטורף ששמעתי מהרבה אימהות אחרות שהרגישו, התחושות שליוו אותי היו בעיקר הלם ואכזבה שהגעתי למצב הזה.
ישנו רגע אחד שחרוט לי בזיכרון ולא מרפה ממני: אני זוכרת שהסתכלתי על האחות שופכת את חלב האם ששאבתי לצינורית הזונדה (האכלה) ישירות מהאף של לביא לקיבה שלו. הוא פקח את העיניים ובהה באוויר, והלב שלי נקרע! רציתי שיזכה לטעום את הטעם של החלב. אבל זה עדיין לא התאפשר.
לאורך כל תקופת השהייה בפגייה אנשים חזרו ואמרו לי בהתרגשות: "מזל טוב!!!" אבל אני לא הצלחתי להבין איפה המזל הטוב שלי?

הנקה בשלב הזה עדיין לא הייתה רלוונטית והיה צורך לחכות שיגדלו ויתחזקו. אבל בפגייה מאוד מעודדים חלב אם, ואחד הדברים הראשונים והחשובים שאימא לילדים בפגייה עושה זה לשאוב חלב (כמובן במידה והיא מעוניינת בכך). התיישבתי בחדר השאיבות והתחלתי לשאוב.
ונחשו מה? לא יצא כלום.

חיזוקים מהורי פגים אחרים

לידי ישבה עוד אימא, ששאבה כמות גדולה של חלב. אז עוד לא ידעתי שזה עניין של זמן וסבלנות, ועם הזמן החלב מתחיל לזלוג ובכמויות. היא פתחה איתי בשיחה ושאלה מתי ילדתי ואיך הגעתי לכאן. עניתי לה, וכך התפתחה שיחה נעימה, בין שתי אימהות טריות שנקלעו למקום אחד בעל כורכן.
אני חייבת לציין שהשיחה עם האימהות והאבות בפגייה מאוד מעודדת, גם לראות התקדמות של תינוקות אחרים תמיד הביאה רוח של תקווה ושמחה (יחד עם קנאה ענקית כמובן).

 

מתחזקים ומחזקים הורים אחרים בפגייה

אחרי שהייה של כמה שעות בפגייה עליתי חזרה למחלקת יולדות, שם הרגשתי שזה לא המקום שלי, בחדר שלי היו עוד שתי אימהות טריות שליד מיטתן הייתה ממוקמת עריסה ובתוכה התינוק החדש. שמחתי בשבילן! שהן יכולות להחזיק, ללטף ולהניק ושהמבקרים שבאים זוכים לראות גם את היולדת וגם את התינוק המתוק… אבל גם הרגשתי עצב. כי התגעגעתי לילדים, ורציתי אותם לידי. גם אני רציתי לחבק וללטף ולהניק.
הקושי הגדול היה בלילות, כשהאחיות מהתינוקייה היו מעירות את היולדות להניק או כשהתינוק היה ליד האימא ואני הייתי שומעת את הבכי המתוק והקטן הזה, דבר שהעצים את תחושת הגעגוע לילדים.

בארבע לפנות בוקר החלטתי לקום וללכת לראות אותם, כי כבר קשה לי בלעדיהם. אחרי ההליכה המלאה בכאבים הגעתי סוף סוף לפגייה, את פניי קיבלה האחות שעבדה במשמרת הלילה ושאלה מה אני עושה פה בשעה כזאת, אז עניתי: "באתי לראות אותם". והיא הזכירה לי עוד חוק, שכבר הספקתי לשכוח: שעות הביקור להורים הן מהשעה 6 בבוקר ועד השעה 12 בלילה. נכון, הם הילדים שלי, אבל גם של הצוות הרפואי. מי שלא חוותה את העניין תא תבין את הקושי.

איך חוזרים הביתה ומשאירים ילדים בפגייה?

הימים עברו והילדים גדלו, אני השתחררתי ממחלקת יולדות והתאפשר לי לחזור הביתה, אבל איך חוזרים הביתה בלי הילדים שלך? חזרתי הביתה ופשוט בכיתי ולבסוף נסעתי לפגייה. ביקרתי שם יום יום, ביליתי שם מהבוקר עד הערב, הכרתי את כל צוות האחיות והרופאים ורכשתי חברות חדשות – אימהות לפגים אחרים המאושפזים בפגייה.
בשלב זה כבר היה ניתן להוציא אותם מהאינקובטור על מנת שאחזיק אותם, אחבק, אלטף ואפילו אנסה להניק. כל יום הייתה התקדמות חדשה, יום אחד הגעתי והם כבר היו בלי עירוי, יום אחר הגעתי וגם הזונדות הוסרו וכשהתאומים שלי התחזקו מספיק הם זכו לעבור מהאינקובטורים לחדר חדש בפגייה שנקרא "פנסיון" שם נמצאים תינוקות שאמנם עדיין צריכים להיות באשפוז והשגחה אבל הם במצב טוב וממש לקראת שחרור. שם את גם יכולה להיות המטפלת העיקרית – לחתל, להאכיל, להניק, להחזיק ולחבק בלי סוף.

הדבר היחיד שהפריד בין התאומים שלי לחזרה הביתה היה עניין המשקל, הם היו צריכים להגיע למשקל של שני קילו לפחות על מנת לקבל את כרטיס החזרה הביתה.

מגיעים הביתה!

לאחר 22 ימים בפגייה, התאומים שלי הגיעו למשקל 2 קילו, אכלו ארוחות מלאות דרך הבקבוק, לא עשו בעיות בנשימה ובדופק והיו מוכנים לשחרור הביתה.

היום לביא ושירה כבר בני 3 חודשים, הם שוקלים 4 קילו ומתפתחים, ברוך השם, יפה. אילולא העזרה והתמיכה של הפגייה והצוות המדהים אני לא יודעת כיצד היינו מסתדרים. אני ומשפחתי נהיה אסירי תודה תמיד ונזכור את התקופה הקשה הזאת לטובה בעיקר בזכותם!

כתבות קודמותכתבות נוספות
קבלו עדכונים על כל מה שטוב לקטנטנים שלכם
הרשמו עכשיו
הגעתם לרכיב תגובות של פייסבוק, אם ברצונכם לדלג עליו לחצו כאן
תגובות
מעבר לאזור התוכן, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + z