האגיס
תחתונים חד פעמיים לנוחות ולספיגה מירבית לאחר הלידה. להזמנה הקליקו
ענבר ויטנברג דיאטנית בריאטרית

על אמהות וקשיים אחרים

לפעמים לא פשוט להיות אמא ולתפקד היטב אחרי הלידה. איך מתמודדים עם קשיים ויוצרים מציאות מאושרת?

Crying or upset girl with mother outdoor

ענבר ויטנברג

כמעט 17 שנה עברו  ואני זוכרת הכל כאילו היה אתמול. זוכרת את הדברים הטובים אבל גם את הקשיים. הקושי העיקרי היה הפער הגדול בין הציפיות, החלומות והפנטזיות לבין מה שקרה בפועל.

פנטזתי ללדת את בכורי בלידה טבעית  רגילה עם הרבה מוסיקה ואוירה רומנטית יחד עם בעלי לצידי הפנטזיה היתה מושלמת, המציאות הרבה פחות. ילדתי  בניתוח קיסרי בהול בהרדמה מלאה בחדר  ניתוח  קר ומפחיד  אחרי ירידות בדופק  ואי הצלחה של הרופאים לקיים לידה רגילה. התעוררתי כשאני בחדר התאוששות לבד ליד זקנה צועקת מכאב. גם לי לא היה ממש נעים.

כך התחיל הכל, כך התחיל המסע שלי לאמהות הראשונה. אין ספק שבתור נקודת פתיחה זו לא הייתה הברקה של ממש.

 יום למחרת הרשו לי לרדת מהמיטה והלכתי לראות את התינוק שלי בחדר התינוקות. כולי כאובה מחוברת עדין לאינפוזיה, המומה מכל מה שעבר עלי ביום הקודם. ציפיתי לראות תינוק קסום ומתוק כזה מהסרטים, שיחייך אלי וישכיח ממני את כל מה שעברתי. לעומת זאת, ראיתי את אותו יצור קטן מכווץ כולו. ג'ינג'י עם כתמים בפנים ובגב ובעיקר שמעתי את הרופאים מסבירים לי כל מה שלא בסדר ואת כל הבדיקות שצריך לעשות ואת זה שיצטרך פיזיותרפיה מגיל קטן.

יצאתי החוצה רועדת כולי ומפוחדת וצעקתי בבכי לאבא שלי שישב במסדרון בחוץ "ילדתי מפלצת". היום אחרי כל הכך הרבה שנים כשהמפלצת הקטנה הזו הפכה לנער מקסים  שנון וחתיך, המשפט הזה הפך לבדיחה במשפחה, אבל אז הוא ביטא בשתי מילים את כל הבלבול והתסכול שהרגשתי, במיוחד אל מול צוות רפואי שמצד אחד היה מאד מקצועי  ולמעשה הציל לי את התינוק, אבל מצד שני  לא לגמרי היה רגיש לעובדה שבחורה צעירה בלידה ראשונה  שתכננה שהכל יהיה ורוד נאלצת להתמודד עם כל כך הרבה  שינויים מהירים בתכניות בבת אחת.

כשהגענו הביתה  החל המסע המשותף שלנו אני ובן זוגי יחד עם  המתוק הקטן  כמשפחה. גם המסע הזה לא היה חף מאתגרים והתמודדויות . המעקבים הרפואיים  הרבים שנדרשו,  הבדיקות והחרדות עד לקבלת תוצאות תקינות, יחד עם מאמצים להיות אמא מהסרטים, מניקה ומטפלת למופת, מנסה לישון כשהתינוק ישן לבין הריצה מרופא לרופא ומטיפת חלב לפיזיותרפיה. כל אלה  גזלו ממני את כל הדלק והשאירו אותי חסרת אנרגיות לחלוטין עבור עצמי.

אני, שהייתי רגילה להיות אדם פעיל ויצרני, רוב היום בחברת אנשים אינטליגנטיים, ללמוד לחקור ולדבר, מצאתי את עצמי במשך ימים שלמים ,לבד בין ארבע קירות עם יצור קטן וחמוד שאני אמורה לאהוב ולהבין  את הבכי שלו ומה הוא רוצה: אוכל? לישון? או סתם שיחזיקו אותו על הידיים? בין רגע ללא הכנה מוקדמת הפכתי למכונה ליצור אוכל ולהחלפת חיתולים, בודדה  וכמהה לנוכחות אנשים בוגרים בחברתי.

כשהיה מגיע הערב ואני מותשת כולי, היה נכנס בן הזוג קורן כולו הביתה, הוא ששהה כל היום בחברת אנשים בוגרים והתעסק בעניינים שברומו של עולם  חזר כולו צוהל ומחייך  לקראת היצור המתוק אליו התגעגע כל היום וממש לא היה מבין  על מה ולמה אני כל כך עייפה עצובה  ומותשת  ולמה אני ישר מעבירה את הבובה הקטנה שזה עתה נרגעה לידיו.

 ואני? קינאתי בו כל כך וחיכיתי שרק תיגמר כבר החופשה הזו  ושאחזור גם אני לעבודתי . שאחזור לקום בבוקר להתלבש ולצאת מהבית ולהתעסק בדברים שאינם קקי וציצי.

כשהייתי יוצאת עם הקטן  החוצה לטייל ולנשום אויר ראיתי מולי את כל האמהות הצעירות קורנות  מאושר ומחייכות  ולא הבנתי איך זה הן מאושרות כל כך ואני שאמורה להיות כמוהן  מרגישה כל כך בודדה  ורוצה  שהכל יחזור לקדמותו. הייתי רואה אותן, את אותן אמהות מטילות עם העגלה בחברת האמהות שלהן שעוזרות להן ושנמצאות שם בשבילן, מחייכת ובתוכי בוכה על האמא שלי שאיבדתי כשהייתי בגיל 16 ושאינה כאן בשבילי.

האמת, התביישתי . התביישתי על זה שאני מעיזה להיות עצובה  כשאני אמורה להיות כל כך מאושרת, התביישתי בזה שאני מחכה לחזור לשגרת חיי הקודמת. פשוט התביישתי.

הימים עברו והתינוק הצורח הפך  פעוט ג'ינג'י מקסים זוחל ומקשקש, המעקבים אצל הרופאים פחתו, אני חזרתי לעבוד ולאט לאט החיים חזרו למסלולם  ואני למדתי ליהנות מהאושר הזה של להיות אמא. מאוחר יותר ילדתי  לו עוד 2 אחיות מתוקות כמוהו ואני היום אמא גאה ומאושרת ל 3 ילדים  בוגרים.

בהסתכלות אחורה אני מבינה שהקושי הגדול שלי היה חוסר ההכנה המספקת למה שהולך לקרות לי.

 בקורס הכנה ללידה שעברתי דברו על הנשימות בלידה ואיך לסייע ללידה טבעית, דברו על הנקה, אבל אף אחד לא דיבר על מה באמת קורה כשהתינוק נולד . לא דברו על  השינוי שמתרחש בין רגע בחיים ואיך להתמודד איתו ועם האתגרים שהוא יוצר.  אף אחד לא הכין אותי לדברים שיכולים להשתבש. את הפרקים בספר שמדברים על הסיבוכים שבלידה לא קראתי  מתוך מחשבה שלי זה לא יקרה . כל הדיבור על אמהות ועל התינוק שייוולד היה דבור על האושר והאור שנכנס לחיים  אבל בכל הנושא של קשיים עצבות ואפילו אפשרות של דיכאון אחרי לידה היה קשר של שתיקה.

 גם כאשר כבר עברתי את מה שעברתי לא ממש היה עם מי לדבר על זה. הרגשתי אחרת שונה וחששתי להודות בכך שקשה לי. כי איך זה יכול להיות שבמקום להיות מאושרת אני עצובה? על זה היה הס מלדבר.

מאוחר יותר הבנתי כמובן שלא הייתי שונה כל כך ושעוד נשים לא מעטות עברו ועוברות את מה שאני עברתי. בשנים שלאחר מכן זה הפך לנושא הרבה יותר לגיטימי לשיחה והיום  הקשיים שאחרי לידה ואפילו דכאון אחרי לידה אינם כבר בבחינת הס מלדבר . קמו קבוצות והרבה ארגונים שתומכים ומסיעים.

היום בעבודתי כדיאטנית, מול אנשים שעוברים שינוי התחום אחר בחייהם  אני קשובה מאד לקשיים שבשינוי  ולא רק לאושר ולהצלחות ומעודדת אותם לדבר על אותם קשיים ולהציף אותם כשלב ראשון להתמודדות איתם. חשוב לי שאצלם זה לא יהיה  טאבו.

הכותבת, ענבר ויטנברג, היא דיאטנית קלינית בריאטרית הדרכה וליווי לפני ואחרי ניתוחים לקיצור קיבה ואימון לשינוי בגישת NLP ואמא לשלושה ילדים מקסימים

כתבות קודמותכתבות נוספות
קבלו עדכונים על כל מה שטוב לקטנטנים שלכם
הרשמו עכשיו
הגעתם לרכיב תגובות של פייסבוק, אם ברצונכם לדלג עליו לחצו כאן
תגובות
מעבר לאזור התוכן, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + z